זכויות פולש לנכס מקרקעין

 

בית המשפט העליון (בעמ 523/14 פלוני נ' פלוני) דן בבקשת רשות ערעור בקשר החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.12.13 בעמ"ש 2739-11-11:

 

בית המשפט לא הכריע בשאלה העקרונית: האם פולש זכאי להשכיר את המקרקעין אליהם פלש? וזאת בשל העובדה כי נסיבות המקרה בתיק לא הצריכו את בית המשפט להידרש לסוגיה, האם מי שפלש למקרקעין זכאי לתבוע פיצויים בגין אבדן דמי שכירות.

 

בית המשפט הזכיר את פרשת "עוקשי" שם נאמר כי : "להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין ובדיני הנזיקין בין בתחום המקרקעין ובין בתחום המיטלטלין. היא מהוה מוקד מרכזי להתייחסות המשפט בהיותה בדרך-כלל מאפיין מרכזי של זכות הבעלות, אף כי היא משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח" ועל כן הדין מגן באופן יחסי ובהגנה מסוימת, על המחזיק בנכס בפועל (גם באין לו זכות במקרקעין), כאינטרס ציבורי לשם שמירה על הסדר וההמשכיות ולמניעת פתרון מחלוקות הקשורות בפינוי/בחזקה של נכסים בכוח הזרוע.

 

פסק הדין מזכיר כי בעניין עוקשי נפסק כי : "ההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל שלפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה שלפיה לתובע אין זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה-ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה".

 

בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי מחזיק במקרקעין שלא כדין רשאי להשכיר את המקרקעין ו/או לתבוע פיצוי בגין אבדן דמי שכירות מפולש מאוחר.

 

בית המשפט העליון לא אימץ דיעה זו של המחוזי באופן חד משמעי נוכח העובדה כי פרשת עוקשי עסקה בפינוי/סילוק יד של הפולש ואילו כאן הנסיבות מתייחסות לזכות כספית של הפולש. אשר על כן, יש לבחון האם הטעמים שהיוו בסיס להלכת עוקשי מתקיימים בתביעת דמי שכירות. כמו כן, בית המשפט עורר סוגיה נוספת, האם ראוי להעניק רווח לפולש לנכס ולאפשר לו להרוויח מפלישתו?